יום הזכרון

מדהים, או אולי נורא, שביישוב של 150 משפחות יש לפחות 12 משפחות שאיבדו קרוב משפחה בפיגוע או בשירות בצה"ל. וכמובן עוד כמה שאיבדו חברים בשנה האחרונה, כי עם כמות המילואים שאנשים עושים פה זה בלתי נמנע.

שניים מתושב היישוב נהרגו במלחמה בעזה.

ועכשיו נודע ליוסי שמגייסים אותו לעוד סבב, הפעם צפונה, אולי לבנון או אולי סוריה, לא ברור. הסבב הבא שלו אמור היה להיות באוקטובר אבל הנה יש צו חדש לעכשיו כי מרחיבים את הפעילות בעזה. 

עדיין לא אמרנו לילדים, נגיד להם ביום שהוא יוצא. יהיה קשוח. אפשר לקלל קצת? יופי. נניח הערב בטקס יוסי ניגן בקלידים, שזה תמיד מהמם, אבל אומר שאני הייתי עם הילדים בטקס. אבא שלי הגיע אז לא הייתי  לבד שזה מעולה כי הילדים לא יודעים לשבת בשקט. הם טיפסו אחד על השני ועלי ועל סבא עד שהם התעייפו אבל רציתי שיראו את יוסי מנגן. בכל מקרה הם הגיעו לשלב ממש עייף אז לקחתי אותם הביתה ומיד לביא התחיל לבכות שהוא רוצה את אבא.

"אבא מנגן, הוא לא יכול לבוא עכשיו"

"תכף הוא מסיים ומגיע"

אומייגאד הוא בסך הכל מנגן, ילד! הוא ממש פה בחוץ, פשוט לא נמצא עכשיו בבית. אתה יודע שהוא תכף יוצא למילואים? מה תעשה אז? אתה כבר מרגיש שזה קורה? יש לך חרדת נטישה? ומה יהיה אם הוא ייהרג, אה? מה תעשה אז? תמשיך לבכות לי על אבא? ומה אני אעשה? אמשיך להרגיע אותך ולעשות כאילו הכל בסדר? כוסרבאק איתך יחד.